יום שבת, 26 בפברואר 2011

טייסת את כבר לא תהיי

אמר לי הרופא המנתח בגיל שבע ובכך הגדיר את חומרת המצב העיני שלי. כלומר, הן יכולות לשרת אותי באופן סביר בהמשך חיי. הוא הוסיף ואמר שזה עניין קוסמטי. פזילת חן זה יפה ואם זה בעייתי מבחינתנו אז אפשר לתקן אותה בניתוח.
האמירות האלה היו אקסיומות מוחלטות מבחינתי. מה אני מבינה בעיניים חשבתי - אני ילדה בת שבע.
הוא גרם לי להאמין שהבעיה שטחית, שאין לי שליטה על המצב, ואין לי מה לעשות. הוא ניתק אותי מעצמי.
רק בגיל 20 התחלתי להתחבר פיסית למצב שלי והבנתי שפתרון הבעיה יגיע מהחוויה האישית שלי.
במשך כמעט 7 שנים הסתובבתי מתוסכלת בעולם כי אף אחד לא הצליח להבין את חומרת הבעיה  ואיך צריך לטפל בה.
אי אפשר להסביר לדו עיני איך זה להיות חד עיני ממש כמו שאי אפשר להסביר לגבר איך זה להיות אישה ולהפך.
בנוסף, למי זה מפריע, למי בדיוק אכפת אם אני רואה דו או תלת מימד? לאין ספור הרופאים המנתחים שפגשתי זה לא.
הראשון שהבין איך זה להיות אני היה ד"ר לדרמן (אפילו שהוא דו עיני). הוא יודע שהבעיה לא שטחית או קוסמטית ושבמצב כזה מפסידים הרבה יותר מקריירה בטייס.

העולם בדו מימד שונה בתכלית מזה התלת מימדי.

מבחינה ויזואלית זה אומר שחפצים קופצים לכיוונך או שוקעים הרחק ממך, רואים את הספייס בינהם, חלקם מרגישים קרובים חלקם רחוקים - פרספקטיבה. הללויה!
הדו-עיניים שבינינו יכולים אולי לדמות את החוויה לזו המתרחשת כאשר אחרי עשורים של סרטים דו מימדיים יוצא לראשונה סרט תלת מימדי. (הסרט התלת מימדי הראשון שיצא היה בשבילי ממש כמו סרט דו מימדי רגיל).


כאשר כל פעם פועלת רק אונה אחת היא כמו מתכחשת לאונה האחרת קצת כמו ב"מלחמת אחים". במלחמה כמו במלחמה יש בינהן נתק מוחלט. הנתק הזה באופן שאולי יפתיע חלק מכם בא לידי ביטוי בעוד אספקטים בחיים חוץ מבעיות ראיה.
ואילו כשהמוח מקבל שתי תמונות ומחבר אותן מתקיימת עבודה משותפת של שתי האונות!!! ממש "שלום בית".
פעולה משותפת של האונות מאפשרת חוסן ויכולות מוחית חדשות שקשה לחד-עיני לדמיין שהן ניתנות להשגה.

המוח שלנו כ"כ הרבה יותר גמיש ממה שאנחנו נותנים לו קרדיט.

ואני בכלל לא רציתי להיות טייסת... 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה